חשיבות האיזון העצבי להתמודדות עם חרדה, דיכאון ופוסט-טראומה
פוסט טראומה לא תמיד דרמטית, ולא תמיד נראית לעין.
ברוב המקרים, היא דווקא שקטה. מתגנבת לאט לחיים, משנה התנהגויות, מערכות יחסים והרגשה פנימית, בלי שאף אחד באמת שם לב מתי זה התחיל.
בישראל של השנים האחרונות, שבה עשרות אלפי אנשים מתמודדים עם פוסט טראומה בדרגות שונות, השאלה כבר לא אם זה קיים, אלא האם אנחנו יודעים לזהות את זה בזמן ולטפל.
לפעמים, אנשים המתמודדים עם פוסט טראומה, אינם יודעים זאת מיד בהתחלה ומגלים זאת במשך הזמן, מבינים שיש את הטריגר הזה שמפעיל אצלם את הטראומה כל פעם מחדש.
כשמשהו משתנה, אבל קשה להסביר מה
אחת התופעות השכיחות בפוסט טראומה היא הימנעות.
לא בהכרח בצורה מודעת, ולא תמיד עם הסבר ברור.
אדם שהיה חברותי, פעיל ונוכח, מתחיל לבטל מפגשים, להימנע מהגעה למקומות מסוימים, או פשוט “לא בעניין”. לפעמים זה מתפרש כחוסר רצון, עייפות או שינוי באופי, אבל בפועל מדובר בניסיון של המוח להגן על עצמו מחשיפה לגירויים שמזכירים את האירוע הטראומטי.
הבעיה היא שההימנעות הזו לא רק מגינה, היא גם מצמצמת את החיים.
ניתוק רגשי, כשהלב מתחיל להתרחק
אחד הסימנים המורכבים ביותר לזיהוי הוא דווקא זה שלא רואים, ניתוק רגשי.
אנשים מתארים תחושה של ריחוק, כאילו משהו בתוכם “כבה”.
הם מתקשים להרגיש, להתחבר, להגיב כמו פעם. דברים שבעבר היו חשובים, כבר לא מעוררים עניין או רגש.
עבור הסביבה הקרובה, זה יכול להיות כואב במיוחד. בני זוג מדברים על תחושה שהאדם שהם אוהבים נמצא לידם, אבל לא באמת נוכח. יש גוף, יש שגרה, אבל החיבור נעלם.
והלילה? שלא נותן מנוחה
הרבה פעמים, פוסט טראומה מתגלה דווקא בשעות הלילה.
הקושי להירדם, היקיצות באמצע הלילה, הסיוטים או תחושת הדריכות שלא מאפשרת מנוחה אמיתית לנפש, כל אלו הם חלק מהתגובה של הגוף לטראומה.
וכשהשינה נפגעת, זה לא נשאר רק בלילה. העייפות, המתח והקושי להתרכז מחלחלים גם ליום, לעבודה, למערכות היחסים וליכולת להתמודד עם מצבים פשוטים.
לא רק האדם, גם הסביבה מושפעת
חשוב להבין שפוסט טראומה לא מתרחשת בוואקום.
היא משפיעה על כל מי שנמצא סביב האדם.
בני זוג, ילדים, הורים וחברים מוצאים את עצמם מנסים להבין מה קורה, איך להגיב, ואיך לא “להחמיר את המצב”. לעיתים נוצרת תחושה של הליכה על ביצים, ניסיון להימנע מעימותים, או בלבול מתמשך לגבי הדרך הנכונה להתנהל.
לא פעם, גם הם נשחקים לאורך הזמן, רגשית ונפשית.
למה זה לא פשוט “עובר עם הזמן”?
אחת האמונות הנפוצות היא שעם הזמן הדברים יסתדרו.
אבל בפוסט טראומה, זה לא תמיד עובד כך.
כאשר המוח חווה טראומה, הוא עלול “להיתקע” במצב הישרדות. הגוף ממשיך להגיב כאילו האיום עדיין קיים, גם כשהוא כבר לא שם בפועל. בלי טיפול מתאים, המנגנון הזה יכול להמשיך לפעול לאורך זמן ואף להתחזק.
זה לא עניין של כוח רצון, ולא של אופי.
זה מנגנון פיזיולוגי אמיתי.
יש מה לעשות? והיום יותר מתמיד...
הבשורה החשובה היא שהיום יש הבנה עמוקה יותר של פוסט טראומה, וגם כלים מתקדמים יותר להתמודד איתה.
לצד טיפולים פסיכולוגיים מסורתיים, קיימות גישות חדשניות שמתמקדות במערכת העצבים ובתגובה של הגוף לטראומה. טיפולים אלו יכולים, במקרים רבים, להביא לשינוי משמעותי בזמן קצר יותר ממה שהיה מקובל בעבר.
הנקודה החשובה היא לאו דווקא איזה טיפול לבחור, אלא להבין שלא חייבים להישאר עם זה לבד.
מתי נכון לעצור ולבדוק?
לאורך השנים, אנו בסטלה סנטר ישראל, מבחינים כי כאשר הסימנים האלו מופיעים לאורך זמן, כאשר יש תחושה שמשהו השתנה באופן עמוק, וכאשר זה מתחיל להשפיע על איכות החיים, זה הרגע לעצור. לא כדי להדביק תווית, אלא כדי להבין.
לא מתוך פחד, אלא מתוך רצון לשפר את המצב.
לפעמים, עצם ההכרה בכך שיש כאן משהו שדורש התייחסות, היא הצעד הראשון והמשמעותי ביותר בדרך לשינוי.
פוסט טראומה לא תמיד צועקת.
לפעמים היא פשוט משנה את החיים מבפנים.
אבל דווקא בגלל זה, חשוב לדעת לזהות אותה. להבין את הסימנים, להיות קשובים לעצמנו ולקרובים אלינו, ולא להתעלם מתחושות שמרגישות “לא כמו פעם”.
ייתכן שמדובר בפוסט טראומה שלא אובחנה.
והצעד הבא, הקטן ביותר, יכול להיות גם המשמעותי ביותר.
לרשותכם שאלון התאמה לטיפול, לחצו למעבר אליו.
לפרטים ותיאום פגישה, השאירו פרטים לחזרה או חייגו אלינו 073-332-9259
